Free Hosting

Free Web Hosting with PHP, MySQL, Apache, FTP and more.
Get your Free SubDOMAIN you.6te.net or you.eu5.org or...
Create your account NOW at http://www.freewebhostingarea.com.

Cheap Domains

Cheap Domains
starting at $2.99/year

check

חזור

"תַּפּוּחַ" = "תפואח" או "תפוחה"?

כותבים "תַּפּוּחַ".
מדוע אומרים "תפואַח" אם כותבים "תפוּחַה"? מדוע אומרים "רוּאַח" אם כותבים "רוחַה"?
ובכן רבותי, נציג אותה שאלה בצורה, איך לומר זאת, בצורה יותר חכמה:
אם הוגים את הפתח הזה לפני האות חי"ת, מדוע כותבים אותו אחריה?
והתשובה היא שבאמת, ברוב חייה של העברית - היו כותבים את הפתח הזה לפני האות חי"ת. באמת!
למשל במלה "רוּחַ" - הפתח היה נכתב לא מתחת לאות ח', אלא בין האות ו' שלפניה לבין האות ח'. ככה: רו ַח. במלה "תפוח" - הפתח היה נכתב לא מתחת לאות ח', אלא לפניה, בין ה-ו' לבין ה-ח' של "תפוח". ככה: תפו ַח.
הפתח היה נכתב במקום שבאמת הוגים אותו. בין האותיות.
כתיבת הפתח של "תפוח" ושל "רוח" ודומיהן בין האותיות נמשכה כ-800 שנה. מיום שהמציאו את הניקוד (סביב שנת 700 למניינם), היו כותבים "תפוח" בפתח לפני האות ח'. אבל לפני כ-400 שנה זה השתנה. מה קרה לפני כ-400 שנה? חשבו רגע.

לפני כארבע מאות שנה, לאחר שהמציאו את הדפוס, וכאשר ניגשו להדפיס ספרים עבריים - היה להם קושי מבחינת הדפוס. לא היה נוח להדפיס סימן בין אותיות: להדפיס את הפתח של "רו ַח" - לא יכלו בין האותיות. ואז, קבעו, שפתח זה יוצמד בהדפסה לאות האחרונה. וכך קיבלנו את דרך הכתיבה, שהשתלטה לא רק על הדפוס - אלא גם על הכתיבה הרגילה: רוּחַ.
זה מוזר. הרי בכתיבה הרגילה, ביד - לא היה קושי, ואין קושי להמשיך לסמן את הפתח של "רוח" בין האותיות. אבל כדי שלא יהיה סימון אחד בהדפסה וסימון שונה בכתיבה, התחילו לסמן את הפתח מתחת לאות הסופית גם בכתיבה. וזה נשאר כך אפילו היום, שאין לדפוס קושי לסמן כל סימן בכל מקום.

רגע, מהמלה "רשמתי" אומרים "רשוּם"; מהמלה "סגרתי" אומרים "סגוּר"; אז מהמלה "פתחתי" צריך לומר "פָּתוחְ" (כאילו ה' בשווא). מדוע "פתו-אח"?

ובכן ממציאי הניקוד רשמו כאן דבר שבאמת קיים בדיבור. אתם זוכרים את חבר הכנסת שנרצח, חמד אבו רביע? זוכרים. והנה, גם בשמו, אבו רביע, אנחנו מבטאים מין פתח גנובה. אז שתדעו. אין שם פתח כזה. "רביע", רבותי, זה אותו משקל כמו "קציר" כמו "חריש". בערבית, צריך לבטא את ע' של "רביע" כאילו היא בשווא.
אבל מה? הפה מתארגן להגות את הגרונית שבסוף, ותוך כדי כך נולד הגה-מעבר. קשה להגות "רביע" ב-ע' בסוף, אם אין מגניבים איזה פתח לפני האות ע'. הוא הדין במלים העבריות "גביע", "טיח", "רוח", "שיח", וכו'.
"רוח", למשל, הוא אותו משקל כמו "גוש". בעצם אמרו רוחְ (ח' בשווא). אבל, לפני ח', כדי להגות את הגרונית, הייתה מתגנבת תנועת אַ.
חכמי טבריה, ביוצרם את הניקוד, אמרו: הבה נרשום את התנועה,
שקיימת בדיבור. וכך באה לעולם "פתח גנובה".

בעקבות מקום הכתיבה של הפתח הזה, וכיון שדוברים רבים אינם הוגים, למעשה, את האות ע', חל שינוי אצלנו בהגיית פתח גנובה לפני ע':
פתה גנובה הוגים לפני ח' של "שיח" ו"שטיח", נכון? ובכן, באותו אופן,
יש להגות את הפתח הזה לפני ה-ע' של "גביע", ולפני ע' של "הוא הגיע". נסו לבטא, בבקשה, ותיווכחו שבהגיית הפתח הזה לפני ע' - סטינו קצת מן המקור...
יוצא, שהאבחנה בין "(הוא) הגיע" לבין "(היא) הגיעה" היא ממשית יותר ממה שרגילים לחשוב: הוא "הגיע" - תנועת אַ נהגית לפני ע'; "היא הגיעה" - תנועת אַ נהגית אחרי ה-ע'! אבחנת "הגיע" - "הגיעה" היא אפוא ממש כמו אבחנת "הרגיש" - "הרגישה"; אלא שבְּ"הגיע" יש תנועת אַ לפני האות הסופית (כאילו, במקביל, היינו מוסיפים תנועת ל לפני ש' של "הרגיש")...

מה פשר השם המוזר "פתח גנובה"? זה נשמע כמו שגיאה...
הרי פתח איננו נקבה. סימני הניקוד הם בזכר: יש "קמץ קטן", "חולם חסר". והיינו צריכים לומר אפוא "פחת גנוב" ולא "פתח גנובה". אם כך, מה קורה כאן? ובכן, לא הפתח גנוב אלא התנועה. התנועה שקיימה בדיבור ואשר ממציאי הניקוד החליטו לסמן אותה גם בכתב. זה פתח של התנועה הגנובה:
"פתח הגנובה" (צורת סמיכות: פתח של הגנובה - פתח הגנובה). ו"פתח גנובה" בלי ה' הידיעה פירושו: פתח של גנובה, פתח של תנועה גנובה.
תמיד כתבו אותו לפני ח' של "רוח", לפני ה' של "תפוח". בין האותיות, ורק עם המצאת הדפוס, נאלצו להעביר את הפתח הזה לאות האחרונה.


מתוך הספר:  יופי של עברית. הוצאת משרד הבטחון בשיתוף  ספריית מעריב תל אביב תשמ"ו 1986.
כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאה לאור
©

חזור